מות שאול וקינת דוד

קינת דוד ממסגרת את הכאב הלאומי ואת הכאב הפרטי בשיר אחד.
מבחינה לאומית, הקינה מתארת את גבורתם של הנופלים, ומביעה את הצער על שמחתם הצפויה של הפלשתים האויבים ואת הכאב של העם על האובדן הכפול: "שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם, וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ" (פסוק כג).
מבחינה אישית, מילותיו של דוד על רעהו יונתן מהדהדות עד עצם היום הזה. "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים" (פסוק כו).

מתוך אתר מיזם 929

הרי הגלבוע הם הנמוכים שבהרי השומרון. הם רחוקים מהים התיכון וקרובים לבקעת הירדן החמה והיבשה. התנאים הגאוגרפיים האלה משפיעים על האקלים של הגלבוע, ואכן הגלבוע צחיח למחצה, כמעט כמו בקללה שבקינת דוד.

על פי: "קינת דוד : למה לקלל את הגלבוע?", אתר מקראנט. © מטח

אך למעשה, יותר משהוא נשען על הקב, הוא נשען על הבחור החזק שלצידו. עיניו עצומות, ונראה שהוא סומך לגמרי על תמיכתו של הבחור שלצידו. שמו של התצלום, דוד ויהונתן, מדגיש עוד יותר את הקשר החזק, את התמיכה ואת האהבה בין שני הנערים. על פי הסיפור המקראי, יהונתן תמך בדוד ללא סייג. הידידות והאהבה בין דוד ליהונתן באה לידי ביטוי בקינתו של דוד לאחר מותו של יהונתן: "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (שמואל ב, א, כו). יהונתן מתואר במקרא כמי שאהבתו ונאמנותו לדוד הן כנות ואמיתיות, ללא כל אינטרס. על פי: ענת בסר, "אומנות במקראנט", הספרייה הווירטואלית של מטח. © מטח

שאול המלך / רות נצר

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל
בִּגְלַל הִסּוּסָיו, בִּגְלַל סְפֵקוֹתָיו, בִּגְלַל דִּכְאוֹנוֹ,
בִּגְלַל אַהֲבָתוֹ לְדָוִד, שֶׁאָהַב אֶת יוֹנָתָן.
וְאִישׁ לֹא אָהַב אֶת שָׁאוּל,
אֶת הָאִישׁ הַגָּבוֹהַּ הַמְּתֻלְתָּל
שֶׁהֻשְׁאַל לַמְּלוּכָה וְכָשַׁל –
מִלְּבַד שְׁמוּאֵל בְּרֵאשִׁית דַּרְכּוֹ,
שְׁמוּאֵל שֶׁאֲהָבוֹ
וּזְנָחוֹ.
אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָאִישׁ
שֶׁאֱלֹהִים הִכָּה בְּרוּחַ רָעָה
שֶׁשָּׁאַל בָּאוֹב בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה
שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא אִישׁ פָּשׁוּט
וְלֹא כִּרְכֵּר לִפְנֵי אֱלֹהָיו
וּכְשֶׁהִרְשָׁה לְעַצְמוֹ לְהָפֵר אֶת דְּבַר אֱלֹהִים
זָרְקוּ אוֹתוֹ לַפְּלִשְׁתִּים
אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶת שָׁאוּל
כִּי גַּם אֲנַחְנוּ שׁוֹאֲלִים
מַדּוּעַ הִשְׁאִילוּ אוֹתָנוּ לָעוֹלָם הַזֶּה
וּבָחֲרוּ בָּנוּ לִמְלוּכַת הַנֶּפֶשׁ
וְאַחַר כָּךְ נָזְפוּ בָּנוּ
וְלֹא הִקְשִׁיבוּ לִכְאֵבֵנוּ
וְעַצְבוּתֵנוּ, אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים
אֶת שָׁאוּל וְלֹא נֶחְדַּל לִשְׁאֹל
לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ אֶת הַמְּלוּכָה
לָמָּה דַּוְקָא זֶה שֶׁהֲכִי קָרוֹב לְלִבֵּנוּ
הוּקְעָה גּוּפָתוֹ אֶל הַחוֹמָה.

© כל הזכויות שמורות למחברת ולאקו"ם.

הפלשתים הגיעו לכנען בגלים, הן דרך הים התיכון והן דרך היבשה לאורך החופים. כיבושיהם התחילו כבר במאה ה-14 לפנה"ס. האזור שבו חיו הפלשתים בארץ כנען נקרא "ארץ פלשתים" או "פלשת", והוא השתרע מעזה בדרום ועד עקרון (דרומית לרחובות בימינו) בצפון. באזור זה שלטו חמשת סרני פלשתים, בברית של חמש ערים מרכזיות: עזה, גת, עקרון, אשדוד, אשקלון. מדי פעם עברה הבכורה מעיר אחת לאחרת.

הגלבוע הוא רכס הרים המהווה שלוחה צפון-מזרחית של הרי שומרון. לפסגות הרכס וליישובים הסמוכים לו הוענקו שמות הקשורים לשאול ולבניו, כמו מלכישוע (יישוב), עמינדב ויהונתן.

כלי הלחימה המתוארים בפרק הם החרב, החנית והקשת.
יש המפרשים כי כוונת המקונן להצביע על גבורתם של יהונתן ושאול בשדה הקרב. קשתו של יהונתן פעלה כיאות וחיציה לא נסוגו אחור, כלומר החיצים פגעו בגוף האויבים ולא נהדפו לאחור על ידי המגינים של חיילי האויב או על ידי שִׁרְיוֹנֵי הקשקשים שלבשו. גם חרבו של שאול לא שבה ריקם, אלא פגעה בגוף האויבים.
לפי פירוש אחר, כוונת המקונן דווקא לתאר כיצד חָדְלוּ כלי הנשק של שאול ויהונתן לפעול: הקשת שוב לא נדרכה לאחור לפני ירי החץ, וחרב שאול נשלחה קדימה אך לא שבה למקומה.

עיבוד של עולם התנ"ך – שמואל ב' עמוד: 15- 16
כל הזכויות באתר שייכות לד"ר יהודה עתי